העדר כשירות של המצווה בעת עריכת הצוואה
לא מעט פעמים הגיעו אלינו לקוחות למשרד בטענה כי הוגש בקשה למתן צו קיום צוואה לצוואה שנערכה על ידי אחר מהוריהם אולם הם ידעו כי בשנתיים שלוש האחרונות ההורה כבר היה במצב רפואי וקשה והיה קשה מאוד לתקשר אתו, אולם בכל זאת הוגשה צוואה על יד אחד מבני המשפחה אשר נערכה בתקופה זו וללא ידיעתם של יתר הילדים או יתר היורשים החוקיים.
- אז מה זה אומר שהמצווה לא כשיר לכתיבת צוואה?
- ומה אפשר לעשות אם אנחנו בטוחים שהצוואה נערכה בזמן שההורה לא היה כשיר לתת הוראות לכתיבת צוואה?
- איך ניתן להוכיח שהמצווה לא היה כשיר נפשית לעריכת צוואה?
- מה המשמעות של הערכת פסיכיאטר לעריכת צוואה?
- האם בית המשפט מבטל צוואות על רקע העדר כשירות?
- מה פסק בית המשפט העליון לגבי צוואה שנערכה בתקופה של מחלה קשה?
החוק והפסיקה מתייחסת רבות לנושא כשירות המצווה בזמן עריכת הצוואה.
אחד התנאים המרכזיים לתוקפה של צוואה הוא שהמצווה יהיה כשיר מבחינה קוגניטיבית ונפשית בעת עריכתה.
כשירות המצווה היא לא רק עניין טכני, אלא תנאי בסיסי שמבטיח שהצוואה מבטאת באמת את רצונו החופשי והמושכל של האדם.
סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965 קובע כי :
- "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
המשמעות של החוק היא כי צוואה תהיה בטלה אם נעשתה כאשר המצווה לא היה בהכרה מלאה או לא היה מסוגל להבין את טיבה ואת תוצאותיה. סוגיות אלה עולות לעיתים קרובות במקרים שבהם בני משפחה חולקים על תוקף הצוואה בשל מצבו הבריאותי של המוריש, בין אם עקב מחלה קוגניטיבית, בלבול זמני או ירידה תפקודית מתמשכת.
את שאלת כשירות הצוואה, זאת אומרת את מצבו הנפשי והקוגניטיבי של המצווה, ייבחן בית המשפט לפי מצב המצווה ברגע החתימה על הצוואה, והיא מהווה נקודת מפתח בהליכי התנגדות לצוואה.
בית המשפט ייבחן, האם המצווה הבין את מהות הצוואה? האם הבין שמחלק כעת את רכושו באופן שונה? האם פעל באופן רציונלי ללא כפייה ולחץ?
כשירות נפשית וקוגניטיבית נבדקת לפי מכלול נתונים: חוות דעת רפואיות, עדויות בני משפחה, היסטוריה רפואית.את הבדיקה הזו יעשה בית המשפט באמצעות ראיות ומסמכים המוגשים אליו כמו: חוות דעת רפואית, תיעוד פסיכיאטרי בצורה זו או אחרת, עדים המעידים על כל מיני מצבים המוכיחים את מצבו של המצווה, כל מיני מסמכים רפואיים המעידים על מצבו של המצווה בסמוך למועד עריכת הצוואה ועוד.
בית המשפט העליון קבע כי חוות דעת פסיכיאטרית לבדה אינה מספיקה, יש צורך במכלול ראיות כדי לשלול כשרות.
לא מספיק לטעון שמצבו הבריאותי של המצווה היה קשה, יש להוכיח כי לא היה מסוגל להבין את משמעות הפעולה.
בפס"ד ע"א 1212/91 פלוני נ' פלוני זהו פסק דין של העליון מ- 1994, קרוב משפחה טען שאימו לא הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה, והציג מסמכים רפואיים על הידרדרות קוגניטיבית בסמוך ליום החתימה. בית המשפט דרש להוכיח קשר ישיר בין הבעיה הרפואית לבין יכולתה של המנוחה להבין את הצוואה בזמן אמת.
בית המשפט בחן את סעיף 26 לחוק הירושה, הדן בצוואה שנעשתה כאשר המצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", ופוסק כי הוראה זו חלה גם על מי שדעתו משובשת בשל מחלת נפש. לבסוף, נקבעת ההלכה כי רצונו של אדם בצוואתו יכובד, אלא אם כן יוכח בבירור כי מחלת הנפש השפיעה באופן ישיר על תוכן הצוואה, והמצווה לא היה בעל כושר שיפוט חופשי בעת עריכתה.
לא מספיק יהיה להציג חוות דעת רפואית כללית על הליקוי, אלא צריך להוכיח קשר ישיר בין הכשירות לליקוי במועד עריכת הצוואה.
ע"א 4902/13 פלוני נ' פלוני :בפסק הדין נדונה טענה של קרוב משפחה שהמצווה (אמו) לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה שבעקבותיה התנהל הסכסוך. המבקש הציג מסמכים רפואיים המעידים על הידרדרות קוגניטיבית של אמו המצווה סמוך למועד חתימת הצוואה.
הנקודות העיקריות מפסק הדין הן: הכשירות של המצווה נבחנת במועד עריכת הצוואה, ולא לפי מצבה בשלב מאוחר יותר, הנטל להוכיח העדר כשירות מוטל על מי שמתנגד לקיום הצוואה, קיומו של ספק בצלילות דעת של המצווה בזמן חתימת הצוואה, מאפשר להעביר את נטל ההוכחה לצד המבקש לקיים את הצוואה, יהיה צורך לספק ראיות שהמצווה הייתה כשירה, פסק הדין מחזק את ההבנה שמצב רפואי כללי אינו מספיק להפרכת כשרות אם אין הוכחה לקשר ישיר בין המצב לבין הערכה משפטית של מצבה השכלית והרוחנית בעת עריכת הצוואה, חוות דעת פסיכיאטרית לבדה אינה מספיקה, יש צורך במכלול ראיות כדי לשלול כשרות, די בהוכחת ספק ממשי לגבי צלילות הדעת כדי לבטל צוואה, לא מספיק לטעון שמצבו הבריאותי של המצווה היה קשה, יש להוכיח כי לא היה מסוגל להבין את משמעות הפעולה.
איך להיערך להתנגדות לצוואה בשל חוסר כשירות?
מומלץ לאסוף חוות דעת רפואיות, תיעוד שיחות, וראיות ישירות על מצב המצווה בזמן עריכת הצוואה.
פניה לעורך דין מומחה בדיני ירושה שיבחן את נתוני המקרה לאור החוק והפסיקה.
השפעה בלתי הוגנת:
כאשר אדם מנצל את חולשתו של המצווה כדי להשפיע על תוכן הצוואה מדובר ב-השפעה בלתי הוגנת שעלולה להביא לביטול הצוואה. בתי המשפט משתמשים בארבעה מבחנים עיקריים כדי לבדוק האם הצוואה אכן משקפת את רצונו האמיתי של המצווה:
- מבחן התלות והעצמאות – בודקים עד כמה המצווה היה עצמאי מבחינה פיזית ושכלית. גם אם הוא היה תלוי פיזית, עצמאות מחשבתית יכולה להעיד על רצון חופשי.
- מבחן התלות והסיוע – נבדוק אם הנהנה היה מקור הסיוע הבלעדי של המצווה, מצב שעלול ליצור יחסי תלות ושליטה.
- מבחן קשרי המצווה – נבחן אם המצווה היה מבודד ממשפחתו וממקורביו והאם קשריו עם הנהנה היו כמעט בלעדיים.
- מבחן נסיבות עריכת הצוואה – האם הנהנה היה מעורב בניסוח או בעריכה, האם הופעל לחץ, ואם הצוואה משקפת באמת את רצונו החופשי.
השפעה בלתי הוגנת לרוב לא מתרחשת בגלוי, ולכן בתי המשפט מסתמכים על סימנים ונסיבות. בין הדפוסים שנבדקים:
- לחץ, כפייה או איומים, כולל מניפולציות רגשיות או כלכליות.
- בידוד של המצווה ממשפחתו כדי להרחיק השפעות אחרות.
- הטעיה או הבטחות שווא שגורמות למצווה לפעול בניגוד לרצונו האמיתי.
- יצירת תחושת פחד או תלות שמובילה לעריכת צוואה בתנאים לא חופשיים.
פסקי דין מנחים בנושא השפעה בלתי הוגנת:
דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נדונה השאלה האם צוואה נכתבה בתנאים חופשיים או תחת השפעה בלתי הוגנת. השופטים בוחנים מי היה תלוי במי, כמה עצמאות נפשית ופיזית הייתה למצבו של המצווה, ומתי ניתן להניח שהנהנה השפיע עליו. פסק הדין מראה שמדובר בשילוב של עובדות וסימנים, ולא תמיד יש הוכחות ישירות, ולכן השיפוט בוחן את מכלול הנסיבות כדי להגיע להחלטה. פסק דין שקבע את ארבעת המבחנים והשימוש בראיות נסיבתיות להוכחת השפעה בלתי הוגנת.
ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פסק דין העוסק בהבחנה בין רצון חופשי לבין לחץ ואיום פסול. בפסק דין זה נדונה סוגיית השפעה בלתי הוגנת בצוואה. בית המשפט העליון בחן האם הצוואה בוצעה עקב ניצול תלות גופנית או נפשית של המצווה, בעיקר במצב בריאותי ירוד, וקבע כי ההשפעה נבחנת לפי מערכת היחסים ונסיבות הפעלתה, ולא רק לפי התוצאה. במקרה זה, לא הוצגו ראיות להשפעה פסולה, ולכן הערעור התקבל והצוואה הוכשרה.
ע"א 4902/13 פלוני נ' פלוני, בפסק דין זה נפסק כי חשד בלבד אינו מספיק כדי לפסול צוואה, ויש צורך להוכיח פגיעה ממשית ברצונו החופשי של המצווה.
בשורה תחתונה נוכל לומר כי: השפעה בלתי הוגנת לא נמדדת רק על פי מילה אחת או אירוע אחד, אלא על פי מכלול הנסיבות. בתי המשפט יפסלו צוואה רק אם יוכח שהמצווה לא פעל מתוך רצון חופשי וצלול. בתי המשפט בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות, שכן הוכחת השפעה בלתי הוגנת לרוב אינה מתבססת על ראיות ישירות אלא על סימנים והסקת מסקנות.
זיוף, כפייה או תרמית בצוואות
לאורך השנים יצא לי לטפל בתיקים לא פשוטים שעסקו בטענות לזיוף, כפייה או תרמית בצוואות. אלה תיקים רגישים מאוד, כי הם נוגעים לא רק לרכוש אלא לאמון, למשפחה ולרצון האחרון של אדם. ברוב המקרים מאחורי כל טענה כזו יש סיפור אנושי מורכב, ולעיתים גם מערכות יחסים טעונות בין יורשים. הניסיון שלי לימד אותי שכל פרט קטן יכול לשנות את התוצאה המשפטית.
צוואה אמורה לשקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, ולכן כל פגם שנוגע לרצון הזה יכול להביא לפסילתה.
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע באופן חד משמעי שצוואה שנעשתה עקב זיוף, כפייה או תרמית, בטלה ואינה תקפה. המשמעות היא שאם מצליחים להוכיח שאחד מהדברים האלה קרה, בית המשפט יכול לבטל את הצוואה ולמנוע ממי שפעל במרמה ליהנות מהרכוש.
בפועל, זיוף יכול להיראות למשל כהוספת סעיף לטובת יורש מסוים מבלי ידיעת המצווה או חתימה מזויפת על הצוואה.
כפייה יכולה להיות הפעלת לחץ פיזי או נפשי שמביאה את האדם לחתום בניגוד לרצונו.
תרמית מתרחשת כאשר מטעים את המצווה או מסתירים ממנו מידע מהותי כדי לגרום לו לחתום על צוואה שלא משקפת את רצונו האמיתי.
מקרים כאלה אינם תיאורטיים, הם קורים לא מעט, במיוחד כשמדובר באנשים מבוגרים או במצבי תלות רגשיים.
בתי המשפט הדגישו לא פעם שלא חייבת להיות הרשעה פלילית כדי לפסול צוואה. מספיק להוכיח את הדברים ברמה אזרחית משכנעת.
כך לדוגמה בתיק ת"ע (ת"א) 3895-05, בית המשפט קבע שנדרשות ראיות אזרחיות טובות כדי לפסול צוואה שנחשדה כמזויפת. בפסק דין נוסף, נקבע כי חוות דעת גרפולוגית יכולה להיות ראיה משמעותית מאוד להוכחת זיוף.
כשעולה חשד לצוואה מזויפת או פסולה, אני ניגשת לבדוק את התמונה במלואה. זה כולל חוות דעת של מומחים לכתב יד, תיעוד רפואי על מצבו הפיזי והנפשי של המצווה, עדויות של אנשים שהיו בסביבה בזמן עריכת הצוואה, ובחינה מדוקדקת של נסיבות עריכתה. במקרים רבים, דווקא חוסר התאמה בין הנסיבות לבין נוסח הצוואה הוא זה שחושף את התרמית.
בפסיקה קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המחמירה דורשת הוכחות חזקות במיוחד, לעיתים גם הרשעה פלילית, כדי לפסול צוואה. לעומתה, הגישה הגמישה שמקובלת יותר בבתי המשפט לענייני משפחה, מאפשרת לפסול צוואה אם הראיות האזרחיות מספיקות ומשכנעות גם בלי הרשעה פלילית.
מניסיוני, בתי המשפט נוטים לאמץ את הגישה השנייה כדי להגן על רצונו האמיתי של המצווה.
המטרה המרכזית של החוק והפסיקה היא למנוע מצבים שבהם מישהו ינצל אדם פגיע וינסה לקחת רכוש שלא מגיע לו. יחד עם זאת, לא כל טענה לזיוף או כפייה מתקבלת אוטומטית. נדרשת הוכחה מבוססת, ולכן חשוב לנהל את ההליך בצורה מקצועית, מדויקת ואסטרטגית.
מניסיוני, טיפול נכון בתיק כזה מתחיל בביסוס ראייתי חזק. לעיתים זה כולל חוות דעת מומחים, ולעיתים איסוף עדויות מהשטח שמאירות את הסיפור מזווית אנושית ואמינה. בסופו של דבר, המטרה היא להבטיח שהצוואה שתאכף היא זו שמשקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, ולא תוצאה של מניפולציה, זיוף או לחץ פסול.
שאלות ותשובות:
שאלה: איך מוכיחים זיוף צוואה?
תשובה: הנטל להוכיח זיוף מוטל על מי שטוען לזיוף. הדרישה היא ראיות חזקות מאוד, כמעט ברמת ודאות גבוהה, הכוללות בין היתר:
חוות דעת גרפולוגית שמבצעת השוואת כתב יד וחתימות. לעיתים מומחה כזה ממונה על ידי בית המשפט בעצמו.
בדיקה של נסיבות עריכת הצוואה, כגון מי היה נוכח, מתי ומתי הועברה הצוואה.
שאלה: האם אפשר לפסול צוואה על בסיס טענות אזרחיות בלי הליך פלילי?
תשובה: בתי המשפט קבעו שאין צורך בהרשעה פלילית כדי לפסול צוואה, די בהוכחה אזרחית ברורה ומשכנעת.
שאלה: מהי תרמית או השפעה בלתי הוגנת?
תשובה: תרמית: מצג שווא או הסתרת מידע מהותי שמובילים את המצווה לחתום על צוואה שלא משקפת את רצונו האמיתי.
השפעה בלתי הוגנת: לחץ נפשי, מניפולציה רגשית, בידוד חברתי או שליטה בלתי הוגנת לאורך זמן שמובילים את המצווה לקבל החלטות שלא היו ברצונו.
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה בעקבות תרמית או השפעה בלתי הוגנת – בטלה.
שאלה: מה נחשב כפייה ואיך מוכיחים מוכיחים אותה?
תשובה: כפייה היא איום פיזי או נפשי או לחץ בלתי הוגן שפגע בחופש רצונו של המצווה בעת עריכת הצוואה. ההוכחה דורשת ראיות ממשיות ללחץ או איום כזה, וניתן להסתמך על עדויות, התנהגות המצווה או הקשר ליחסי התלות עם הנהנים.
שאלה: מתי בית המשפט יקבל טענות לזיוף, תרמית או כפייה?
תשובה: בית המשפט יבחן את כל הראיות הקיימות: חוות דעת מומחים, עדויות ישירות, נתונים נסיבתיים חזקים. מספיק קיומו של ספק מהותי או חשד מפורש כדי שהצוואה תיבחן כלא אותנטית או כנעשתה בתנאים פסולים.
שאלה: אפשר לפסול צוואה על בסיס אזרחי בלבד?
תשובה: כן, ההליך האזרחי מאפשר לפסול צוואה גם ללא הרשעה פלילית. רף ההוכחה גבוה, אבל שונה מהרף הנדרש בהליך פלילי, מה שמאפשר לבית המשפט להכריע טענות זיוף, תרמית או כפייה במישור אזרחי.
שאלה: חוות דעת גרפולוגית וכיצד היא משפיעה בתיק צוואה?
תשובה: זו כלי מרכזי לאימות אותנטיות כתב היד והחתימות בצוואה. היא נחשבת לראיה משמעותית, אך לא מחייבת. בית המשפט ממנה לעיתים מומחה גרפולוג מטעמו, והצדדים יכולים להציג מומחים משל עצמם.
דוגמה משנת 2024 : בפסק דין שפורסם באוגוסט 2024, בית המשפט דן בטענות זיוף צוואה. המתנגדים הציגו ראיות כתב יד מומחה לטענה שהחתימה בצוואה אינה של המצווה. בסופו של דבר בית המשפט קיבל את ההתנגדות ופסל את הצוואה.
לסיכום אני יכולה להגיד שצוואה שנערכה בלחץ, תוך זיוף או בתרמית, יכולה להתבטל. אין חובה להרשיע מישהו בפלילים כדי שזה יקרה, אבל חייבים להביא ראיות חזקות ומשכנעות. בתי המשפט שמים דגש על רצון האדם שערך את הצוואה, ועל הגנה מפני מי שמנסה לנצל מצבים רגישים לטובתו.
ביטול צוואה מאוחרת הסותרת צוואה קודמת
לאורך השנים נתקלנו בתיקים רבים שבהם עלתה הסוגיה של ביטול צוואה מאוחרת הסותרת צוואה קודמת. זה אחד מאותם תחומים שבהם משפט ורגש נפגשים, כי מאחורי כל צוואה עומד אדם עם רצון ברור, וגם משפחה שמושפעת עמוקות מההחלטות שלו.
ברוב המקרים שבהם קיימות כמה צוואות, הנחת היסוד היא שהצוואה המאוחרת משקפת את רצונו האחרון של המצווה, ולכן היא מבטלת את כל הצוואות הקודמות. אבל כמו שלמדתי בשטח, לא תמיד הדברים כל כך פשוטים.
לפי סעיף 36 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, צוואה מאוחרת הסותרת צוואה קודמת מבטלת אותה. סעיף 37 לאותו חוק מוסיף שגם ביטול חלקי אפשרי, כך שצוואה מאוחרת יכולה לשנות רק חלקים מסוימים בצוואה הקודמת ולא את כולה. עם זאת, הכלל הזה עומד למבחן בכל פעם שעולה טענה שהצוואה המאוחרת לא נערכה מרצון חופשי, או שהיא נגועה בפגמים מהותיים כמו השפעה בלתי הוגנת, כפייה, טעות או חוסר כשירות.
הפסיקה חידדה את הנושא, בית המשפט קבע שצוואה מאוחרת אכן מבטלת את הקודמת, אבל אם הצוואה המאוחרת נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת או כאשר המצווה לא היה כשיר, היא תיפסל והצוואה הראשונה תחזור לתוקף. פסק דין זה יצר מסגרת ברורה שמחייבת בחינה יסודית של נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת, ולא קבלתן כמובן מאליו.
בפסק דין נוסף שממחיש את המורכבות בית המשפט בחן לעומק את מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה המאוחרת, ובסופו של דבר מצא שהיא לא משקפת רצון חופשי אמיתי. התוצאה הייתה ביטול הצוואה המאוחרת והשבת הצוואה הקודמת לתוקף. זהו מקרה שמדגים היטב כיצד הוכחת נסיבות עריכת הצוואה יכולה לשנות לחלוטין את חלוקת הירושה בפועל.
הגישה הפרשנית של בתי המשפט מאזנת בין שתי מטרות עיקריות. מצד אחד, מתן תוקף לרצון האחרון של המצווה. מצד שני, הגנה על עקרון הרצון החופשי והבטחת צדק כלפי היורשים והמעורבים. לכן, גם אם קיימת צוואה מאוחרת, אין פירוש הדבר שהיא תכובד בכל מקרה. אם מתברר כי נערכה מתוך כפייה, השפעה בלתי הוגנת או במצב של חוסר כשירות, היא תיפסל, והצוואה הקודמת תחזור לתוקף.
מניסיוני, מקרים כאלה דורשים אסטרטגיה משפטית מדויקת מאוד. יש לאסוף ראיות באופן קפדני, להציג את הסיפור העובדתי בצורה חדה, ולהשתמש בחוק ובפסיקה בצורה מושכלת. בסופו של דבר, המטרה היא אחת: לוודא שרצונו האמיתי של המצווה הוא זה שיכובד, בדיוק כפי שהתכוון.
בפועל, כאשר אני מקבלת תיק שבו יש כמה צוואות סותרות, אני לא מסתפקת בקריאה טכנית של המסמך. אני בודקת את מכלול הנסיבות: כשירות המצווה במועד עריכת הצוואה המאוחרת, ההשפעות החיצוניות שפעלו עליו, הסביבה המשפחתית, ואפילו דפוסי ההתנהגות לאורך השנים. לעיתים נדרשות חוות דעת רפואיות או גרפולוגיות, ולעיתים דווקא עדים קרובים הם אלה שמביאים את התמונה המלאה.
שאלות ותשובות על ביטול צוואה מאוחרת
שאלה: מה זה בעצם "צוואה מאוחרת" ואיך היא משפיעה על הצוואות הקודמות?
תשובה: צוואה מאוחרת היא הצוואה האחרונה שערך האדם, והיא נחשבת לרצון האחרון שלו. החוק בישראל, בסעיף 36 לחוק הירושה, קובע שהיא מבטלת את כל הצוואות הקודמות. כלומר, אם יש מספר צוואות שונות, בית המשפט יתייחס לצוואה האחרונה כאל הצוואה התקפה – אלא אם הוכח שהיא נעשתה תוך כשירות לקויה, כפייה, זיוף או השפעה בלתי הוגנת.
שאלה: האם אפשר לבטל רק חלק מהצוואה הקודמת בעזרת צוואה מאוחרת?
תשובה: כן. סעיף 37 לחוק הירושה מאפשר ביטול חלקי של הצוואה הקודמת. כלומר, אם הצוואה המאוחרת מתייחסת רק לסעיפים מסוימים או משנים חלקים ספציפיים, רק החלקים האלה מבוטלים והיתר נשאר בתוקף.
שאלה: מה קובע החוק לגבי רצון אחרון של המצווה?
תשובה: בית המשפט נותן משקל רב לרצון האחרון של המצווה. הצוואה האחרונה נחשבת לעיקרית מכיוון שהיא אמורה לשקף את החלטותיו הסופיות, לאחר שכל השיקולים והנסיבות שלו היו ברורים. במידה והצוואה המאוחרת נראית תקפה, היא מבטלת את הקודמות.
שאלה: מתי הצוואה המאוחרת יכולה להיפסל?
תשובה: ישנם מצבים שבהם הצוואה המאוחרת עלולה להיות בטלה:
- אם המצווה לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה
- אם הופעל עליו לחץ או כפייה
- אם בוצעה תרמית או זיוף במסמך
במקרים כאלה, הצוואה הקודמת תחזור לתוקף.
שאלה: מה עשו בתי המשפט בפסיקה בנושא זה?
תשובה: בית המשפט קבע כי צוואה מאוחרת מבטלת את הקודמת, אך אם הצוואה המאוחרת נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת או חוסר כשירות, היא נפסלת והצוואה הראשונה מכובדת.
בית המשפט יבחן את נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת ואת כשירות המצווה בזמן זה, והדגיש את הצורך בבחינה פרטנית של כל מקרה.
שאלה: מה קורה כשיש שתי צוואות סותרות?
תשובה: באופן עקרוני, הצוואה המאוחרת היא זו שקובעת את רצונו האחרון של המצווה ומבוטלת כל הצוואות הקודמות. פגשתי מקרים רבים שבהם היו מספר צוואות, והצוואה האחרונה תמיד קיבלה משקל מרכזי. עם זאת, אם עולה חשש שהצוואה המאוחרת נעשתה תוך לחץ, כפייה, תרמית או חוסר כשירות, ניתן לערער עליה. במקרים כאלה, הצוואה הקודמת עלולה לחזור לתוקף. לכן חשוב לבחון את נסיבות עריכת הצוואה, מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה, ואת האינטרסים של היורשים.
שאלה: אפשר לבטל צוואה מאוחרת ולהחזיר את הקודמת?
תשובה: כן, זה אפשרי, אך מדובר בתהליך משפטי שדורש הוכחות משמעותיות. פגשתי תיקים שבהם צוואה מאוחרת נחשדה כבלתי חוקית למשל בעקבות לחץ, השפעה בלתי הוגנת או טעויות בתהליך. במקרים כאלה, אם ניתן להראות לבית המשפט שהצוואה המאוחרת לא משקפת את רצון המצווה החופשי, ניתן להחזיר את הצוואה הקודמת ולהחזיר את חלוקת הירושה למצב שהיו רוצים לשמר.
שאלה: אילו סעיפים בחוק עוסקים בכך?
תשובה: הסעיפים המרכזיים הם סעיף 36 לחוק הירושה, שקובע שצוואה מאוחרת הסותרת צוואה קודמת מבטלת את הקודמת, וסעיף 37, שמאפשר ביטול חלקי של הצוואה הקודמת למשל אם הצוואה המאוחרת משנה רק חלק מהסעיפים או הנכסים. הכרות עם הסעיפים הללו חיונית כדי להבין את גבולות השפעת הצוואות ואת הזכויות של כל צד המעורב בירושה.
שאלה: איך בתי המשפט בוחנים את הצוואה המאוחרת?
תשובה: בבחינה אני תמיד בודקת את שלושה מרכיבים עיקריים:
- רצון אחרון: האם הצוואה באמת משקפת את רצון המצווה במועד עריכתה?
- כשירות המצווה: האם היה למי שערך את הצוואה הכשירות הנפשית והקוגניטיבית הדרושה?
- נסיבות חיצוניות: האם היו לחצים, מניפולציות, כפייה, תרמית או השפעות בלתי הוגנות?
בתי המשפט עושים שימוש בכל הראיות האפשריות – עדויות עדים, תיעוד רפואי, הקלטות או מסמכים כדי להבין את ההקשר המלא. ככל שהנסיבות מורכבות יותר, כך החשיבות של עורך דין מנוסה גדלה, כי עליו לאסוף, לנתח ולהציג ראיות בצורה משכנעת.
שאלה: אילו גישות קיימות בבתי המשפט?
תשובה: יש שתי גישות מרכזיות:
- גישה אורחית: הצוואה המאוחרת היא זו שמקבלת תוקף והקודמת מבוטלת אוטומטית, ללא בחינה מעמיקה של נסיבות עריכתה.
- גישה ביקורתית: היא מחייבת בחינה מעמיקה- האם הצוואה המאוחרת נוצרה ברצון חופשי וכשיר, והאם לא נעשו בה טעויות, כפייה או מניפולציה. במידה וכן, ניתן להחזיר את הצוואה הקודמת. בפועל, בתי המשפט שמים דגש על איזון בין שמירת החופש הרצוני לבין הבטחת צדק ליורשים האחרים.
שאלה: מה המשמעות עבור יורשים ועורכי דין?
תשובה: כשאני מתמודדת עם תיק כזה, אני בוחנת כל צוואה מאוחרת בצורה יסודית ע"י ניתוח נסיבות עריכתה, כשירות המצווה, חוות דעת מומחים, עדויות ועדכונים רפואיים. מטרתי היא להבטיח שהרצון האמיתי של המצווה נשמר ושזכויות היורשים מאוזנות. ניהול ראיות יסודי וחוות דעת מקצועיות יכולים לשנות את התוצאה, ולהבטיח הליך הוגן ושקוף.
אזהרה משפטית: המידע באתר נועד למטרות הסברה בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. לפני כל פעולה או החלטה בתחום המשפטי, יש לפנות לייעוץ מקצועי של עורך דין.
חזרה למדריך "התנגדות לצוואה: קישור»